מאז ה-7.10, כ-300,000 איש גויסו למילואים שזה אחוז הגיוסים הכי גדול שהיה במדינת ישראל מאז מלחמת יום כיפור, חוץ מאנשי המילואים יש חיילים רבים בסדיר ויחד כולם נלחמים יום יום להגנת המדינה ולשמור עלינו האזרחים. חלק מהלוחמים נלחמים בעזה וחלק בצפון אבל כולם מקריבים את עצמם ולוקחים את הסיכון לטובת המדינה, וחלק לא חזרו הביתה כמעט בכלל מאוקטובר. לי אישית יש דוד שגויס לצפון בתור רופא לוחם, כבר מה-7.10 בצהריים ברגע שהתחילו להבין קצת את חומרת המצב. אני צילמתי את הרגעים שהחיילים חוזרים הביתה, את הרגעים השמחים שקורים להם, המפגש עם המשפחות, האוכל של הבית, החיוך שהיה על פניהם, שהם יודעים שהם נלחמים בשביל מטרה ומחכים להם בבית אז יש עוד תקווה ועל מה להישען. אני צילמתי חיילים וחיילות שונים חוזרים הביתה ואת המפגש עם המשפחה, החיבוק הראשון וסיר האוכל שיחכה עבורם ובעיקר את השמחה שיהיה להם לחזור סוף סוף. בצילום רציתי שלא יסתכלו במצלמה אלא לתפוס את הרגע. שאנשים יסתכלו בתמונה אני ארצה שיעלה להם חיוך על הפנים מכל התקופה הקשה, שייתן להם תקווה, שיש הרבה חיילים שחוזרים הביתה להתרעננות ומקריבים את החיים שלהם ולא עובדים בעבודות שלהם בשביל לשמור על האזרחים ולהגן על המדינה שלנו, וההבנה שיש גם קצת אור בתקופה החשוכה הזאת.